Tuesday, May 08, 2007

Yom Yerushalayim - 40 Years - Essay Question

This year, on Yom Yerushalayim, we will be celebrating 40 years of Jewish sovereignty over the holy city of Jerusalem.
I did a search through Tana"ch, and here is a list of occurrances that the Torah mentions "ארבעים שנה":
  • Yitzhak's age when he married Rivka
  • Eisav's age when he married
  • Duration of Israelites' journey in the desert
  • Duration of Otni'el's reign as judge
  • Duration of Devorah Haneviah's reign as judge
  • Duration of Gideon's reign as judge
  • Duration of the Israelites in the hands of Pelishtim before Shimshon
  • Duration of Eili Hakohen's reign as judge
  • Ish Boshet's age when he became king
  • Duration of David's reign as king
  • Beginning of Avshalom's rebellion (Shemu'el II 15:7)
  • Duration of Shelomo's reign as king
  • Duration of Yeho'ash's reign as king
  • Duration of Egypt's desolation (Yehezkel 29)

Which one of these resembles the last 40 years, and why?

(Please provide your answer in the comments.)

4 Comments:

At Wed May 09, 12:57:00 PM 2007, Anonymous Anonymous said...

I am a tremendous 'fan' of Devorah HaNevia, a'h. I don't think she reigned for 40 years. It does say about 40 years that...
כֵּן יֹאבְדוּ כָל־אֹויְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתֹו וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה׃

 
At Wed May 09, 03:40:00 PM 2007, Blogger yaak said...

I believe that that's understood to mean that she reigned for 40 years. See the top-left box of the Wikipedia reference to her.

 
At Fri May 18, 10:09:00 AM 2007, Anonymous Anonymous said...

יום ירושלים" כיום חג?
"הרי זה היום שבו שוחררה ירושלים עיה"ק ע"י בנינו המסורים, ומה בכך שיהיה יום הודיה?" הרב יעקב הלוי הורוביץ במאמר מיוחד (חצי שיעור)
הרב יעקב הלוי הורוביץ

ב"פרדס חב"ד" גל' 11 הבאתי בירור בשיטת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו בענין כ"ח באייר - האם יש לציינו כיום חג: "יום ירושלים", ושם נתבאר בארוכה שהחגיגה שעושים ביום הזה (אלו שחוגגים אותו) לכבוד "ירושלים המאוחדת" או "ירושלים השלימה" היא חגיגה ציונית לאומית במהותה, וכי הרבי - בעקבות רבותינו הקדושים כ"ק אדמו"ר מהורש"ב וכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (נשיאי חב"ד בתקופה המקבילה להתייסדות הציונות, שבאה לעולם בתקופת מאה השנים האחרונות), ששללו את הציונות (החילונית וגם הדתית) בתכלית - לא יכל להסכים לחגיגה ביום זה. שכן כמבואר במאמר הנ"ל בארוכה, כל מהותו, אופיו ונשמתו של היום - הריהו לאומיות (חילונית או (בעיקר) דתית). אבל מהבחינה היהודית המקורית לא אירע שום דבר מיוחד ביום הזה, ואנו ממשיכים לחכות ולצפות למשיח צדקנו שהוא, ורק הוא, יביאנו לשלימות האמיתית, ירושלים השלימה (בלי מרכאות( ובנין המקדש על מכונו (לא "שחרור הכותל") כשיוליכנו לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש. עיי"ש.

אלא שתחילה כדי למנוע אי הבנות והסתבכות ב"דקויות" של הענין, דומה שלא יהא זה מיותר לחזור ולסקור בקצרה את נקודת הענין שהוסבר במאמר הנ"ל:

במאמר הנ"ל התבארה שיטת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ע"פ הידוע שהרבי לא נהג בעצמו, ולא הורה לאחרים לנהוג, שום דבר מיוחד ביום הזה (לא אמירת הלל לא עם ברכה ולא בלי ברכה ואף לא אי אמירת תחנון ובודאי שלא שום טקס חילוני), ואף לא איזכר אותו בשום פעם ובשום צורה. הוא לא מצא לנכון "לנדב" לכבודו איזו שיחה או התייחסות. פשוט - התעלמות מוחלטת.

אף שלכאורה הדבר אומר דרשני, שכן לכאורה זהו באמת "היום שבו שוחררה ירושלים עיה"ק ע"י בנינו המסורים" (כלשון הודעת הרבנות הראשית בקריאתה לציבור לציין את היום הזה כיום מיוחד להודאה לה' על נפלאותיו בהחזירו לנו את ירושלים), ומה רע בכך אם הוא יהיה "בכל שנה ושנה יום הודיה ותפילה". הרי ירושלים היא באמת עיר הקודש והמקדש, ואין צורך להכביר מלים על כך שהרבי באמת אחז מאד מקדושתה. וכן שחרור הכותל המערבי מיד אויבינו שארע ביום הזה, שהביא לכך שעכשיו יכולים לגשת אל הכותל שריד בית מקדשנו, ולשפוך שם שיח לפני ה', בודאי הוא דבר חשוב. וכן זה שבנינו המסורים מסרו את נפשם עליה גם זה אינו דבר של מה בכך, כידוע ומפורסם היחס החם והאוהד של הרבי לחיילים שמחרפים נפשם להגנת יהודים. וא"כ אינו מובן, מדוע הרבי גזר על עצמו שתיקה והתעלמות מוחלטת מהיום הזה?

ונתבאר שם כי המפתח להבנת הענין תלוי בשתי התייחסויות של הרבי אחת בכתב ואחת בעל פה שזכינו להן בשתי הזדמנויות. בהזדמנות אחת (שיחת שבת פרשת מסעי ה'תשכ"ז), התייחס הרבי בצורה גלויה וישירה לנושא זה, וגילה בו את דעתו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וכה היו דבריו[1]:

"ח"ו לא יעלה על הדעת לקבוע את יום הנצחון כיום-טוב באמירת הלל וכו', שלזה אין שום מקום. ובפרט ע"פ המבואר בקבלה שהמועדים מכוונים כנגד הספירות, ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב חג"ת וכו' (כאן בא פירוט כיצד המועדים מכוונים כנגד הספירות. ולאחר מכן סיכם, ולפ"ז פשוט שאסור להוסיף יום-טוב.

ואפילו חג הגאולה י"ב תמוז שבו היתה גאולה כללית, אעפ"כ לא עלה על דעת אדם מעולם לקובעו כיו"ט ולומר בו הלל עם ברכה או אפילו בלי ברכה! והוא הדין לענין המאורעות שארעו בזמן האחרון - אין לתקן ולקבוע בהם יו"ט ח"ו! ואע"פ שמצינו כמה גדולים שהנהיגו לבני ביתם ולזרעם אחריהם לעשות יו"ט ביום שנעשה להם נס, אמנם זהו רק לענין שיתבוננו בחסדי המקום שעשה להם . . אבל לא יו"ט כפשוטו.

וכן גם בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע, בפירוש כיצד ובמה יש לנהוג בו יו"ט: שיעשו התוועדות להתעוררות והתחזקות בהפצת התורה והיהדות, ולהפיץ את זה בכל אתר ואתר - שבזה מתבטאת ההודאה, ועד"ז הוא גם בנוגע למאורעות שארעו לאחרונה ...".

כאסמכתא נוספת לשיטתו של הרבי בזה הובא במאמר הנ"ל מענה הרבי משנת תשכ"ח, לאחר הנצחון במלחמת ששת הימים - אף שנושאו העיקרי הוא יום העצמאות אך בכחו לשפוך אור גם על נושאנו - וז"ל[2]:

"אין מקום בשנה זו דוקא, וגם לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום העצמאות [=היינו, שאלה שלא נהגו לחגוג אותו יום בשנים קודמות אין סיבה שעכשיו ישנו את הנהגתם ויחגגוהו], ואין גם לבסס את השקפת השמחה [=כלומר, לא רק שאין להסחף באותו יום במעגלי שמחה וריקודים הנובעים מהרגש שבלב, אלא שגם אין לתת לשמחה זו מקום בהשקפת השכל ולבאר לעצמו (או לזולת) את חשיבות הענין מבחינה הגיונית ושכלית קרה] - שהרי לאחר נסים כה גלויים, ביטוי השמחה היה צריך להיות בתוספת בעניני מחולל הנסים - תורה וקדושה.

ורואים כי אדרבה, גדלה ההרגשה של "כחי ועוצם ידי" (ואפילו לא מדגישים כ"כ המס"נ של הנלחמים). ולמרות כי גם הקצינים הגבוהים הודו כי "יד ה' היתה זאת"; וכל אחד הרגיש בזה, ובמיוחד ראשי הצבא שידעו את הכחות שמכל צד ואת הסכויים שע"פ טבע [=היינו, שבדרך הטבע לא היה שום סכוי לנצח במלחמה] הסותרים את המציאות של תוצאות המלחמה ואופנן [=היינו, שבפועל הי' נצחון נסי באופן שאין לו שום אחיזה בדרך הטבע] - אך ביטוי השמחה מוכיח את ההיפך הגמור [=היינו, שהאופן שבו מציינים ומבטאים את השמחה ברשות הרבים אין בו כדי להגביר את הזיקה (והביטול) של ישראל לאביהם שבשמים, אלא להיפך לחזק את רגש הישות והפירוד]...

ובמיוחד, כי גם אלו שנהגו לומר הלל לא היו צריכים לברך עליו, וכן ברכת ק[י]דוש ועוד, והרי אלו ברכות לבטלה. וי"ל אפילו בברכת שהחיינו [שהיא קלה יותר שיכול אדם לברך על שמחת לבבו הפרטית, ומ"מ בכגון דא אין לברכה] – וכמה מרבני אהקת"ו [=ארץ הקודש תבנה ותכונן] פסקו שאסור לברך על ההלל, ו[יתירה מזו] פסקו שלא לאמרו.

מצער המצב וההפקרות שגם קטנים - פס"ד [=פוסקים דינים] בזה, ומשמיצים את רבני ישראל שאסרו לברך על ההלל בימים ההם ולאמרו [להעיר, שלשון רבינו היא "בימים ההם" - לשון רבים. ואולי הוא רמז הכולל גם את יום ירושלים לצדו של יום העצמאות (שרק על שניהם תיקנו מי שתקנו אמירת הלל)], ומזלזלים בכבודם ואין פוצה פה ומוחה וכו'".

מכתב זה שופך אור על התייחסותו של הרבי לנדון דידן, שכן, הוא נכתב לאחר מלחמת ששת הימים ומתייחס במפורש לנסים הגדולים שעשה הקב"ה עמנו במלחמה זו (הכוללים את שחרור ירושלים והמקומות הקדושים), ובכל זאת דעתו של הרבי נחרצת לשלילת חגיגה בימים אלו - לאו מוחלט לאמירת הלל בברכה, לאו לאמירת הלל בלי ברכה ואפילו ברכת שהחיינו הקלה יותר גם היא נשללה.

והטעם לשלילה נראה, שהוא מפני שאלה שקבעו ימים אלה לימי זכרון ושמחה (והם והשקפת עולמם היא השלטת והמושלת בכיפה בארץ הקודש, לצערנו, לעת-עתה), לא נתכוונו להרבות בכבוד שמים ע"י שמחה זו. ואכן הריקודים עם הדגלים או עם ה"פטישים" או ה"מנגלים" ובמות הבידור למיניהם, באמת אינן מקרבים את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, כנראה בחוש. אלא מה, יכול המיעוט התורני והחרדי בארץ לומר: אינהו בדידהו ואנן בדידן, הם ירקדו ריקוד של "כחי ועוצם ידי" ואנו נכוין את לבנו לשמים ונקבע את היום לתפלה והודיה על חסדי ה', משמע מדברי הרבי שזה אינו. וי"ל ההסברה בזה:

הרבי, כנראה, לא קיבל את הסברה שכל אחד קובע "חג" לעצמו. אלא כיון שהמייסדים והמתקנים חגיגות אלו קבעו אותן, ואכן עושים זאת בפועל, ברוח לאומית (כולל דתית-לאומית) שנשללה בתכלית ע"י רבותינו נשיאינו, שוב אין מקום לומר שקבוצה קטנה בעם (החרדים - אלה שלא נהגו לחגוג עד עתה, שאליהם נכתב מכתב זה) ימציאו חג חדש. כי מה שקורה בפועל (עכ"פ במרבית המקרים; ואולי בכולם, אף שהתוצאה לא בהכרח מורגשת מיד בגלוי על פני השטח) הוא, שהחוגגים הופכים לשותפים סמויים (או גלויים), ברמה כזו או אחרת, ל"חגיגה הכללית" שאינה עולה בקנה אחד עם רוח היהדות ואין רוח חכמים נוחה הימנה.

מהתייחסויות אלו של הרבי מובנת, אפוא, בטוב ובשופי שיטתו שאין כל מקום לציין את יום כ"ח באייר, כ"יום – חג – ירושלים", ואפילו לא כיום של שמחה או הודיה בגין שחרור הכותל המערבי מיד אויבינו, לא באמירת הלל (עם ברכה או ללא ברכה), ובודאי שאין בו מקום לקולות בדיני האבלות של ימי הספירה, ואפילו לא לאי אמירת תחנון ביום זה. עיי"ש במאמר שנתבאר הענין בארוכה עם ריבוי אסמכתאות ומקורות

 
At Fri May 18, 10:27:00 AM 2007, Blogger yaak said...

Thank you Anonymous for this article about the Lubavitcher Rebbe, Zt"l's opinion on Yom Yerushalayim.
Although I respectfully disagree with his conclusion (based on other great rabbis), many good points were made.

Was it more "Kohi Ve'otzem Yadi" or was it more "Yad Hashem Hayeta Zot"? There was a lot of both at that time, I've been told.

However, as far as we're concerned (religious Jews, that is), it's hard to just ignore this open miracle from Hashem without commemorating it in some way.

 

Post a Comment

<< Home